הבאתי את אמא שלי לקיבוץ כי חששתי שהיא תמשיך לחיות בבית רדוף זכרונות וגעגועים.
כדי שתהיה לה תעסוקה לשעות היום, הכנסתי אותה ל'בית ויתקי הגליל', שזה מרכז יום תעסוקתי של הגליל העליון. יום אחד היא חוזרת עם ברק בעיניים וסומק בלחיים. אמא, מה קרה, אני שואלת. לא כל דבר את צריכה לדעת, אומרת לי אמא, אבל מישהו בכיתה התעניין בי. הוא מקיבוץ שכן והוא כבר לא כל כך צעיר...בן 85.
לאמא שלי יש מכשיר שמיעה. אבל שלה נמצא בצד שמאל ושל החבר שלה בצד ימין. יום אחד ניגשת אליי חברה ותיקה בקיבוץ שיושבת בכיתה מאחורי זוג היונים ואומרת לי בדאגה: שרהל'ה, לא נעים לי, אבל אמא שלך יושבת ליד גבר אחד והם כל הזמן מדברים ביניהם בקולי קולות, אבל כל אחד על משהו אחר. אמרתי לחברה שזו ערובה לזוגיות טובה. אף אחד לא מתערב בשיחה של השני והם מסכימים על כל דבר.
הגברת הזקנה כל-כך מאוהבת, עד שהיא ביקשה ממני לקנות לה 'טוש-אפ'. בתחילה חשבתי שהתקלקל לה הטוש במקלחת, אבל אח"כ היא הצביעה על החזה שלה, שזקוק בדחיפות ל'פוש-אפ'. זה בסדר, גם לפלאפון היא קוראת טרנזיסטור. הגיעה לי שיחה בטרנזיסטור? היא שואלת.
שרה שמיר
- קומיקאית שחקנית ומספרת סיפורים
- בוגרת ביה"ס לאומנות פלסטית. תיאטרון פסיכודרמה, בוגרת ביה"ס לאומנות הסיפור בבית אריאלה. מעצבת תפאורות ובימאית. מרצה ומנחת סדנאות מרתקת, בעלת חוש הומור המעבירה הרצאותיה וסדנאותיה בכשרון רב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה