יש לי בעל שקט. מאד שקט. יש לו מקום קבוע בבית, מול מרקע שצבוע תמיד בירוק.
ה'שלט' בידיים שלו, אבל אני לא מטילה עליו יותר מדי אחריות. יש לו גם ככה המון אחריות...איזו קבוצה יורדת ליגה, איזו קבוצה עלתה. יש לו גם התמצאות בלתי-רגילה בנפשות הפועלות. הוא יודע גם את המקצוע של האימהות של השופטים.
אז נורא שקט בבית. פעם היינו מדברים, אבל נגמר לו האוויר לפתח תקשורת.
הוא מתקשר איתי דרך תנועות(זוקפת אצבע): כשהוא עושה ככה- זה 'אמא שלך', ככה- זה אמא שלו, וככה- זה כוס קפה.
הגדולים עוד זוכרים אותו מדבר, הקטן כבר לא.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה